מזכיר בית המשפט – "לקבלת השופט, הקהל מתבקש לקום על רגליו"

(הקהל קם, השופט נכנס ומתיישב, הקהל מתיישב)

השופט, מקריא את המסמך שבידיו – "תיק מספר 2013-2014/5, מדינת ישראל נגד מאנו דה מאן לשעבר מיקי. האם הנאשם נמצא באולם?"

מאנו, נעמד על רגליו, ידיו אזוקות, "פנס" שחור מעטר את עינו הימנית – "אכן, כבוד השופט"

השופט – "אני מבין שבחרת לוותר על שירותיו של עורך דין מוסמך ותייצג את עצמך בדיון?"

מאנו – "אכן כבוד השופט, אנחנו קבוצה משוק קטן, ועכשיו עם חתימת החוזה החדש של פופ פשוט לא נשאר כסף להוצאות משפטיות, אבל אני סמוך ובטוח שכבודו, חד עין וחם לב, יבחין באמת מבעד לז'רגון הלא משפטי".

השופט, מגחך – "יפה לך, מנסה לפרוט על המיתרים הנכונים… אבל ניגש לעניינים. ההאשמה המרכזית נגדך היא שבמהלך החודשים האחרונים ניהלת קמפיין ארסי, רעיל, מוטה ומשוחד על מנת לדחוף את סדרת הגמר בין הספרס להיט, משנת 2014, כל הדרך עד לגמר די טוטי גמרים של טורניר סדרות הגמר של עמיחי. האם אתה מודה בעובדות?"

מאנו, בצניעות – "אכן, כבוד השופט, אודה ולא אבוש, אני תומך גדול של 2014 בטורניר המדובר. לא חשבתי שמדובר בעבירה, חטא, עוון או פשע. בכל זאת, 'איטס א פרי קאנטרי בייבי', רשאי כל אדם להצביע לפי צו מצפונו וראות עיניו"

השופט – "נו באמת, איך אפשר בכלל להשוות? שיקגו–פיניקס 1993? קליבלנד–גולדן סטייט 2016?? בוסטון–לייקרס 1984???"

מאנו, ברגישות – "אני מבין כבוד השופט, באמת שאני מבין את ההתפעלות מהסדרות הללו, שהרי הן היו סדרות אדירות, אבל אין לגזור מכך שספרס-היט 2014 נופלת מהן".

השופט – "הסבר, נמק ופרט – מדוע לדעתך 2014 אינה נופלת מ-1993, למשל?"

מאנו, בנחישות – "ובכן, כבודו, בוא נסתכל על מיקומה של 1993 במהלכו הכולל של נהר ההיסטוריה. האם היוותה תפנית משמעותית? מה בעצם קרה כתוצאה ממנה? אני, הקטן, לא יודע לענות על השאלות הללו במדויק, אבל בכל זאת – מבחינת פיניקס, הייתה זו רק עוד עונה אחת, מני לא מעט, בהן הקבוצה לא הצליחה לזכור בתואר, היו עונות כאלה לפניה, כמו גם אחריה. ומהצד של שיקגו – איזה חותם הותירה 1993 במורשת של מייקל? לדעתי לא יותר מאחיותיה לאליפות, ואף פחות מהן – אפשר להבין מדוע נתפסה כמיוחדת ב-1993 עצמה, כשעוד חשבו עליה כעל האליפות האחרונה של מייקל, אבל היום, ממרחק הזמן, אנחנו יודעים שהיא לא הייתה האליפות האחרונה של מייקל, רחוק מזה. אפשר בהחלט לטעון שפיניקס 1993 הייתה קבוצה מצוינת, ואכן כך היה, אבל מצוינות היו גם קבוצות אחרות שנלחמו במפלצת משיקגו – יוטה 1997/8, למשל, שהובסה פעמיים רצוף, מדוע היא נופלת מפיניקס?"

השופט, ברגש – "אני מבין את הטיעונים, תודה, אבל מה בנוגע למישור המקומי? לצד הרגשי? למימד הפרסונלי? הרי ראית שרבים וטובים באתר חשבו שהסדרה של 1993 מצוינת, מדוע בחרת להתעלם מהם ולקדם את תכניתך השטנית? איפה הקולגיאליות??"

מאנו, בעוז – "כבוד השופט, מדובר בתמונה מוטה שהוצגה על ידי נציג ההתקפה…"

השופט, קוטע – "איזו התקפה?"

מאנו, מסביר – "הקטגור"

השופט, מגלגל עיניים – "כאן זה בית משפט, לא אולם כדורסל. הצד השני של הגנה הוא לא התקפה אלא תביעה".

מאנו, נבוך – "כן, כמובן, סליחה, ובכן מדובר בתמונה מוטה שהוצגה על ידי נציג התביעה. שהרי מאותה סיבה בדיוק, רגשות הקהל, אפשר גם להצדיק הצבעה ל-2014. כך למשל העפלה של 1993 לשלב הבא הייתה מחייבת את גילרי וגיא לקרוא עליה שוב, ולכן לשוב ולהיזכר בתוצאותיה העגומות. 'הבנת דה ג'ואיש פיפל, סאפרד אינאף?', כמה אפשר להתעלל באוהדי פיניקס? לא מספיק כל מה שהיה? לא מספיק שסבלו מסארבר ועכשיו אישביה? אנשים שהריעו למיקאל ברידג'ס ועכשיו צריכים לשמוח על בידודים של בראדלי ביל? אז עכשיו ניתן להם סיבה נוספת לבכות? זה הרי אסור על פי כללי אמנת ז'נבה! ואני, הקטן, רציתי למנוע מהם את הסבל הזה."

השופט, נאנח – "יש היגיון בדבריך, אני חייב להודות, בסדר, אבל מה בנוגע ל-2016? בכל זאת, 'דה קאמבאק אוף אול קאמבאקס', מפיגור 3-1 לניצחון 3-4, 'דה בלוק', 'דה שוט' של קיירי, אליפות ראשונה לקליבלנד, כל מה שקרה אחר כך עם דוראנט, וב-2017 ו-2018. בחייך, איך אפשר בכלל להשוות?"

מאנו, לא מוותר – "אפשר, אדוני השופט, אפשר. בסופו של דבר האליפות הזו, ראשונה ככל שהייתה, הייתה נצחון של סופרטים על קבוצה אורגנית. כן כן כבוד השופט, קליבלנד 2016, כמו גם קודמתה מ-2015, נהגתה על ידי לברון, שלמעשה הצטרף אליה כסופר סטאר חיצוני, כמו גם קווין לאב. אז למה יש כאן להריע בדיוק? לניצחונם של הרעים, העשירים והחזקים? אצלנו, לעומת זאת, מדובר במקרה ההפוך – קבוצה אורגנית, שנבנתה מהדראפט, כללה כוכבים וכאלה שאינם, צעירים וותיקים, כולם מתוקים אם יורשה לי, והיא גברה על סופרטים לכל דבר ועניין."

השופט, ממשיך – "בסדר, הבנתי, אבל בכל זאת 1-4 מול 3-4, איך אפשר להתעלם מזה?"

מאנו, גם ממשיך – "מה זה 4-3? בוא נזכור שבמשחק החמישי דריימונד לא שיחק עקב מגע בלתי חוקי עם תכשיטי המלך במשחק הקודם. הרי אלמלא אותו מהלך דריימונדי טיפוסי בהחלט יתכן שקליבלנד הייתה מפסידה, והסדרה הייתה נגמרת 4-1. אז אתה רוצה לתת חיזוק חיובי להתנהגויות דריימונדיות? לא ולא – המסר לצעירים צריך להיות ברור וחד – מי שמלכלך מפסיד 4-3 אחרי שהוביל 3-1, מי שלא מלכלך, פשוט מנצח את המשחק החמישי וסוגר את הסיפור."

השופט, קצר רוח – "עזוב, זה הכל משנאת לברון, זה הכל משנאת לברון"

מאנו – "ושוב אנחנו מקדמים את החושך על פני האור? שוב ניתן מקום לנמוך ונתעלם מהגבוה? למה לטעון 'קמפיין ארסי, רעיל, מוטה ומשוחד'? למה לייחס זאת לשנאת לברון ולא לאהבת הספרס והמשחק היפה? הרי הספרס של 2014 שיחקו ז'וגו בוניטו של ממש, בעוד שב-2016 הוכרעה גולדן סטייט של ה73-9 ששיחקה, לדעתי, את המשחק היפה ביותר של השושלת הזו. הניצחון של 2014 על 2016 משקף את ניצחון המשחק היפה, שבו הכדור נע בין כולם, על השיטה הלברונית שבה לברון דוהר לתוך הצבע ומוסר החוצה לשלשה או מקבל אנד וואן. אז אני שואל אותך, אדוני השופט, את אותה שאלה בדיוק – איך אפשר בכלל להשוות?"

השופט, מתעייף – "טוב שיהיה, מה בקשר ל-1984? הסלטיקס נגד הלייקרס, לארי נגד מג'יק, כל הסיפור. זה כאילו מתמצת את כל האייטיז"

מאנו, מגייס את בסקטבול רפרנס – "אז זהו, שלא. כי כשיורדים לפרטים מתברר שהיריבות הקלאסית הזו לא באמת התקיימה כל שנות ה-80, מאחר וב-1981 וב-1986 הסלטיקס דווקא גברו על הרוקטס. הלייקרס, מצידם, התמודדו עם הסיקסרז ב-1982 וב-1983, ועם הפיסטונס ב-1988 ו-1989. כלומר, למעשה מדובר רק בשלוש שנים – 1984, 1985, ו-1987, ורק שנתיים ברצף."

השופט, חותך – "נו בסדר, גם אצלכם זה רק שנתיים, מה ההבדל?"

מאנו, ממוקד – "שאצלם הסדרה הזו הייתה רק עוד אחת בהרבה מפגשים ביניהן, ובינן לבין קבוצות אחרות, כלומר חלק מסיפור ארוך ורחב יותר, ולא בהכרח השיא שלו. אצלנו, לעומת זאת, זה סיפור סגור. אנשים נוטים להפריד בין 2013 לבין 2014, אבל בעיני מדובר בשתי מחציות של סדרה אחת, שפשוט הייתה ביניהן הפרדה של שנה תמימה. בעיני אין פיצול של ממש בין השלשה של ריי אלן וטפיחת התסכול של טימי ב-2013, לבין הדהירה המטורפת שלנו בעונה הסדירה של 2014 וכל מה שקרה אחר כך בפלייאוף עד הנפת הגביע ב-2014. לא עצרתי לנשום במהלך כל התקופה הזו, ובצדק, וזה השתלם בגדול. זה הסיפור, בה' הידיעה."

השופט, מהרהר – "הבנתי, בסדר, יש דברים בגו, אבל שים לב שזה לא רק אני, כרגע אתם בפיגור 73/38!"

מאנו, דידקטי – "בסדר גמור, כאמור, 'איטס א פרי קאנטרי בייבי', אני לא אומר לאנשים מה לעשות, אבל שים לב שגם זה לא רק אני – לפחות עוד 37 אנשים חושבים ש-2014 היא הגדולה מכולן. אי אפשר לתלות את זה רק בי ובילדים שלי. ודוק, לאור התלונות המרובות החלטתי הפעם שלא להפעיל את צבא המתים הספרסי, הפזור על פני קבוצות רבות בכל רחבי הפייסבוק, למרות שזה לגיטימי לגמרי לדעתי – גם אוהדי כדורסל מחוץ לאתר הם בני אדם, וזכותם להצביע".

השופט, מחליט – "ניתן לעם לומר את דברו".